מהו חוק יועצי ההשקעות משנת 1940?
מהו חוק יועצי ההשקעות משנת 1940? חוק יועצי ההשקעות משנת 1940 הוא חוק פדרלי בארה"ב המסדיר ומגדיר את התפקיד והאחריות של יועץ השקעות. בעקבות דוח משנת 1935 לקונגרס על נאמנויות השקעות וחברות השקעות שהוכן על ידי רשות ניירות ערך (SEC), המעשה מספק את הבסיס המשפטי למעקב אחר מי שמייעצים לקרנות פנסיה, ליחידים ולמוסדות בענייני השקעות. הוא מפרט מה מתאים כייעוץ השקעות וקובע מי חייב להירשם אצל הרגולטורים המדינתיים והפדרליים כדי לשחרר אותו.
מהו חוק יועצי ההשקעות משנת 1940? – בעקבות דוח משנת 1935 לקונגרס על נאמנויות השקעות וחברות השקעות שהוכן על ידי רשות ניירות ערך (SEC), המעשה מספק את הבסיס המשפטי למעקב אחר מי שמייעצים לקרנות פנסיה, ליחידים ולמוסדות בענייני השקעות. הוא מפרט מה מתאים כייעוץ השקעות וקובע מי חייב להירשם אצל הרגולטורים המדינתיים והפדרליים כדי לשחרר אותו.
מהו חוק יועצי ההשקעות משנת 1940? – נקודות מרכזיות
הבנת חוק יועצי ההשקעות משנת 1940
הדחף המקורי של חוק יועצי ההשקעות משנת 1940, כמו בכמה תקנות פיננסיות מובילות אחרות של שנות ה-30 וה-40, הייתה התרסקות שוק המניות של 1929 ותוצאותיה הרות אסון, השפל הגדול. אסונות אלה היוו השראה לחוק ניירות הערך משנת 1933, שהצליח להכניס יותר שקיפות בדוחות הכספיים ולקבוע חוקים נגד מצג שווא ופעילויות הונאה בשוקי ניירות הערך.
בשנת 1935, דו"ח של ה-SEC לקונגרס הזהיר מפני הסכנות הנשקפות מיועצי השקעות מסוימים ודגל ברגולציה של אלה שסיפקו ייעוץ השקעות. באותה שנה עם הדו"ח, עבר חוק החזקות השירות הציבורי משנת 1935, המאפשר ל-SEC לבחון השקעות אמון.
התפתחויות אלו הניעו את הקונגרס להתחיל לעבוד לא רק על חוק יועצי ההשקעות אלא גם על חוק חברות ההשקעות משנת 1940. הצעת חוק קשורה זו הגדירה בבירור את האחריות והדרישות של חברות השקעות כאשר הן מציעות מוצרי השקעה בבורסה, לרבות קרנות נאמנות פתוחות, סגורות- קרנות נאמנות קצה ונאמנות להשקעה ביחידות.
יועצים פיננסיים וחובת נאמנות
יועצי השקעות מחויבים לתקן שותף שנקבע כחלק מחוק יועצי ההשקעות משנת 1940 וניתן להסדיר אותו על ידי ה-SEC או הרגולטורים של ניירות ערך במדינה, בהתאם להיקף והיקף הפעילות העסקית שלהם.
המעשה הוא מאוד ספציפי בהגדרת המשמעות של נאמנות. הוא קובע חובת נאמנות וחובת זהירות, כלומר היועץ חייב לשים את האינטרסים של הלקוח שלו מעל האינטרסים שלהם.
לדוגמה, היועץ אינו יכול לקנות ניירות ערך עבור חשבונו לפני קנייתם עבור לקוח (פרונט-running) ואסור לו לבצע עסקאות שעלולות לגרום לעמלות גבוהות יותר ליועץ או לחברת ההשקעות שלהם (צ'urning). על היועץ לעשות כמיטב יכולתו לוודא שייעוץ השקעות נעשה תוך שימוש במידע מדויק ומלא – בעצם, שהניתוח יהיה יסודי ומדויק ככל האפשר.
בנוסף, על היועץ להציב עסקאות תחת תקן "הביצוע הטוב ביותר", כלומר עליהם לשאוף לסחור בניירות ערך בשילוב הטוב ביותר של עלות נמוכה וביצוע יעיל.
קביעת קריטריונים של יועץ
חוק יועצי השקעות דן מיהו ומי אינו יועץ על ידי החלת שלושה קריטריונים: איזה סוג ייעוץ מוצע, איך משלמים לאדם עבור ייעוץ או שיטת הפיצוי שלו, והאם חלק הארי בהכנסות היועץ הוא או לא. נוצר על ידי מתן ייעוץ השקעות (הפונקציה המקצועית העיקרית). כמו כן, אם אדם גורם ללקוח להאמין שהוא יועץ השקעות – בכך שהוא מציג את עצמו כך בפרסום, למשל – הוא יכול להיחשב כזה.
החוק קובע כי כל מי שנותן ייעוץ או המלצה על ניירות ערך (להבדיל מהשקעה מסוג אחר) נחשב כיועץ. עם זאת, אנשים שהייעוץ שלהם הוא רק נלווה לתחום העסקים שלהם, עשויים שלא להיחשב כיועצים. ישנם מתכננים פיננסיים ורואי חשבון עשויים להיחשב ליועצים בעוד שחלקם לא, למשל.
ניתן למצוא את ההנחיות המפורטות לחוק יועצי ההשקעות משנת 1940 בכותרת 15 של קוד ארצות הברית.
רישום כיועץ פיננסי
הסוכנות שאליה צריכים היועצים להירשם תלויה בעיקר בשווי הנכסים שהם מנהלים, כמו גם אם הם מייעצים ללקוחות עסקיים או רק לאנשים פרטיים. לפני הרפורמות של 2010, יועצים שהיו בניהולם של לפחות 25 מיליון דולר נכסים שסיפקו ייעוץ לחברות השקעות נדרשו להירשם ב-SEC. יועצים המנהלים סכומים קטנים יותר רשומים בדרך כלל ברשויות ניירות ערך של המדינה.
הסכומים הללו תוקנו על ידי חוק הרפורמה והגנת הצרכן של דוד-פרנק בוול סטריט משנת 2010, שאיפשר ליועצים רבים שנרשמו בעבר ב-SEC לעשות זאת כעת עם הרגולטורים במדינתם מכיוון שהם ניהלו פחות כסף מהחוקים הפדרליים החדשים שנדרשו. עם זאת, חוק דוד-פרנק יזם גם דרישות רישום למי שמייעץ לקרנות פרטיות, כגון קרנות גידור וקרנות הון פרטיות. בעבר, יועצים כאלה היו פטורים מרישום, למרות שלא פעם ניהלו סכומי כסף גדולים מאוד עבור משקיעים.
