מהו ניהול סיכונים?
מהו ניהול סיכונים? בעולם הפיננסי, ניהול סיכונים הוא תהליך של זיהוי, ניתוח וקבלה או הפחתת אי הוודאות בהחלטות השקעה. בעיקרו של דבר, ניהול סיכונים מתרחש כאשר משקיע או מנהל קרן מנתח ומנסה לכמת את הפוטנציאל להפסדים בהשקעה, כגון סיכון א-מוסרי, ולאחר מכן נוקט בפעולה המתאימה (או אי-פעולה) בהתחשב במטרות ההשקעה וסובלנות הסיכון של הקרן. סיכון בלתי נפרד מהחזרה. כל השקעה כרוכה במידה מסוימת של סיכון, הנחשבת קרוב לאפס במקרה של שטר חוב בארה"ב או גבוהה מאוד עבור משהו כמו מניות בשווקים מתעוררים או נדל"ן בשווקים אינפלציוניים מאוד. הסיכון ניתן לכימות הן במונחים מוחלטים והן במונחים יחסיים. הבנה מוצקה של סיכון בצורותיו השונות יכולה לעזור למשקיעים להבין טוב יותר את ההזדמנויות, הפשרות והעלויות הכרוכות בגישות השקעה שונות.
מהו ניהול סיכונים? – סיכון בלתי נפרד מהחזרה. כל השקעה כרוכה במידה מסוימת של סיכון, הנחשבת קרוב לאפס במקרה של שטר חוב בארה"ב או גבוהה מאוד עבור משהו כמו מניות בשווקים מתעוררים או נדל"ן בשווקים אינפלציוניים מאוד. הסיכון ניתן לכימות הן במונחים מוחלטים והן במונחים יחסיים. הבנה מוצקה של סיכון בצורותיו השונות יכולה לעזור למשקיעים להבין טוב יותר את ההזדמנויות, הפשרות והעלויות הכרוכות בגישות השקעה שונות.
מהו ניהול סיכונים? – נקודות מרכזיות
הבנת ניהול סיכונים
ניהול סיכונים מתרחש בכל מקום בתחום הפיננסים. זה מתרחש כאשר משקיע קונה את U.S. אג"ח אוצר על אג"ח קונצרניות, כאשר מנהל קרן מגדר את החשיפה המטבעית שלו באמצעות נגזרי מטבע, וכאשר בנק מבצע בדיקת אשראי לאדם פרטי לפני הנפקת מסגרת אשראי אישית. ברוקרים משתמשים במכשירים פיננסיים כמו אופציות וחוזים עתידיים, ומנהלי כספים משתמשים באסטרטגיות כמו פיזור תיקים, הקצאת נכסים וגודל הפוזיציות כדי להפחית או לנהל ביעילות סיכונים.
ניהול סיכונים לא הולם עלול לגרום להשלכות חמורות עבור חברות, יחידים והכלכלה. לדוגמה, התמוטטות משכנתאות הסאב-פריים ב-2007 שעזרה לעורר את המיתון הגדול נבעה מהחלטות ניהול סיכונים גרועות, כמו מלווים שהאריכו משכנתאות לאנשים עם אשראי גרוע; חברות השקעות שקנו, ארזו ומכרו מחדש את המשכנתאות הללו; וקרנות שהשקיעו יתר על המידה בניירות ערך מגובי משכנתאות (MBS), שנארזו מחדש, אך עדיין מסוכנים.
סיכון טוב, רע והכרחי
אנו נוטים לחשוב על "סיכון" במונחים שליליים בעיקרם. עם זאת, בעולם ההשקעות הסיכון הוא הכרחי ובלתי נפרד מביצועים רצויים.
הגדרה נפוצה של סיכון השקעה היא סטייה מתוצאה צפויה. אנו יכולים לבטא את הסטייה הזו במונחים מוחלטים או ביחס למשהו אחר, כמו מדד שוק.
למרות שסטייה זו עשויה להיות חיובית או שלילית, אנשי מקצוע בתחום ההשקעות מקבלים בדרך כלל את הרעיון שסטייה כזו מרמזת במידה מסוימת על התוצאה המיועדת להשקעות שלך. לפיכך כדי להשיג תשואות גבוהות יותר, מצפים לקבל את הסיכון הגדול יותר. זה גם רעיון מקובל שסיכון מוגבר מגיע בצורה של תנודתיות מוגברת. בעוד שאנשי מקצוע בתחום ההשקעות מחפשים כל הזמן – ומדי פעם מוצאים – דרכים להפחית תנודתיות כזו, אין ביניהם הסכמה ברורה כיצד לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.
כמה תנודתיות משקיע צריך לקבל תלויה לחלוטין בסובלנות של המשקיע הבודד לסיכון, או במקרה של איש מקצוע השקעות, כמה סובלנות יעדי ההשקעה שלו מאפשרים. אחד מדדי הסיכון המוחלט הנפוצים ביותר הוא סטיית תקן, מדד סטטיסטי לפיזור סביב נטייה מרכזית. אתה מסתכל על התשואה הממוצעת של השקעה ואז מוצא את סטיית התקן הממוצעת שלה על פני אותה פרק זמן. התפלגויות נורמליות (העקומה בצורת פעמון המוכרת) מכתיבות שהתשואה הצפויה של ההשקעה צפויה להיות סטיית תקן אחת מהממוצע של 67% מהזמן ושתי סטיות תקן מהסטייה הממוצעת ב-95% מהזמן. זה עוזר למשקיעים להעריך את הסיכון באופן מספרי. אם הם מאמינים שהם יכולים לסבול את הסיכון, כלכלית ורגשית, הם משקיעים.
דוגמה לניהול סיכונים
לדוגמה, במהלך תקופה של 15 שנים מה-1 באוגוסט 1992 ועד ה-31 ביולי 2007, התשואה הכוללת השנתית הממוצעת של S&P 500 הייתה 10.7%. המספר הזה חושף מה קרה במשך כל התקופה, אבל הוא לא אומר מה קרה בדרך. סטיית התקן הממוצעת של S&P 500 באותה תקופה הייתה 13.5%. זהו ההפרש בין התשואה הממוצעת לתשואה הריאלית לכל היותר בנקודות נתונות לאורך תקופת 15 השנים.
בעת יישום מודל עקומת הפעמון, כל תוצאה נתונה צריכה להיות בתוך סטיית תקן אחת מהממוצע של כ-67% מהזמן ובתוך שתי סטיות תקן כ-95% מהזמן. לפיכך, משקיע S&P 500 יכול לצפות שהתשואה, בכל נקודה נתונה בתקופה זו, תהיה 10.7% פלוס או מינוס סטיית התקן של 13.5% כ-67% מהמקרים; הוא יכול גם להניח עלייה או ירידה של 27% (שתי סטיות תקן) ב-95% מהמקרים. אם הוא יכול להרשות לעצמו את ההפסד, הוא משקיע.
ניהול סיכונים ופסיכולוגיה
למרות שמידע זה עשוי להיות מועיל, הוא אינו נותן מענה מלא לחששות הסיכון של המשקיע. תחום המימון ההתנהגותי תרם מרכיב חשוב למשוואת הסיכון, והראה חוסר סימטריה בין האופן שבו אנשים רואים רווחים והפסדים. בשפת תורת הפוטנציאל, תחום של מימון התנהגותי שהציגו עמוס טברסקי ודניאל כהנמן ב-1979, משקיעים מפגינים סלידה מהפסד. טברסקי וכהנמן תיעדו שמשקיעים שמים בערך פי שניים את המשקל על הכאב הקשור בהפסד מאשר התחושה הטובה הקשורה ב רווח.
לעתים קרובות, מה שמשקיעים באמת רוצים לדעת הוא לא רק עד כמה נכס חורג מהתוצאה הצפויה שלו, אלא כמה דברים נראים רע למטה בצד השמאלי של עקומת ההפצה. ערך בסיכון (VAR) מנסה לספק תשובה לשאלה הזו. הרעיון מאחורי VAR הוא לכמת כמה גדול ההפסד בהשקעה יכול להיות ברמת ביטחון נתונה לאורך תקופה מוגדרת. לדוגמה, ההצהרה הבאה תהיה דוגמה ל-VAR: "עם רמת ביטחון של כ-95%, המקסימום שאתה יכול להפסיד על השקעה זו של 1,000 דולר על פני שנתיים אופק של 200 דולר." רמת הביטחון היא הצהרת הסתברות המבוססת על המאפיינים הסטטיסטיים של ההשקעה וצורת עקומת ההתפלגות שלה.
כמובן, אפילו מדד כמו VAR לא מבטיח ש-5% מהמקרים יהיו הרבה יותר גרועים. תקלות מרהיבות כמו זו שפקדה את קרן הגידור Long-Term Capital Management ב-1998 מזכירות לנו שעשויים להתרחש מה שנקרא "אירועים חריגים". במקרה של LTCM, האירוע החריג היה ברירת המחדל של ממשלת רוסיה בהתחייבויות החוב הריבוניות שלה, אירוע שאיים להכריע את קרן הגידור, שהייתה לה מינוף גבוה בשווי של למעלה מ-1 טריליון דולר; אם זה היה נופל, זה היה יכול למוטט את המערכת הפיננסית העולמית. ממשלת ארה"ב יצרה קרן הלוואות בסך 3.65 מיליארד דולר כדי לכסות את ההפסדים של LTCM, מה שאפשר לחברה לשרוד את התנודתיות בשוק ולחסל בצורה מסודרת בתחילת 2000.
בטא וניהול סיכונים פסיבי
מדד סיכון נוסף המכוון לנטיות התנהגותיות הוא משיכה ירידה, המתייחסת לכל תקופה שבה התשואה של נכס שלילית ביחס לסימון גבוה קודם. במדידת המשיכה, אנו מנסים להתייחס לשלושה דברים:
לדוגמה, בנוסף לרצון לדעת אם קרן נאמנות ניצחה את ה-S&P 500, אנחנו גם רוצים לדעת עד כמה היא הייתה מסוכנת יחסית. מדד אחד לאיסבטא זה (המכונה "סיכון שוק"), המבוסס על המאפיין הסטטיסטי של השונות. בטא גדול מ-1 מציין יותר סיכון מהשוק ולהיפך.
בטא עוזרת לנו להבין את המושגים של סיכון פסיבי ואקטיבי. הגרף שלהלן מציג סדרות זמן של תשואות (כל נקודת נתונים מסומנת "+") עבור תיק מסוים R(p) לעומת תשואת השוק R(m). התשואות מותאמות במזומן, כך שהנקודה שבה ציר ה-x וה-y מצטלבים היא התשואה המקבילה למזומנים. ציור ההתאמה הטובה ביותר דרך נקודות הנתונים מאפשר לנו לכמת את הסיכון הפסיבי (בטא) ואת הסיכון האקטיבי (אלפא).
השיפוע של הקו הוא הבטא שלו. לדוגמה, שיפוע של 1.0 מציין כי על כל עלייה של יחידה בתשואת השוק, גם התשואה של התיק עולה ביחידה אחת. מנהל כספים המשתמש באסטרטגיית ניהול פסיבית יכול לנסות להגדיל את תשואת התיק על ידי לקיחת סיכון שוק רב יותר (כלומר, בטא גדול מ-1) או לחילופין להקטין את הסיכון (ותשואה) בתיק על ידי הפחתת בטא התיק מתחת לאחד.
אלפא וניהול סיכונים אקטיבי
אם רמת השוק או הסיכון השיטתי היו הגורם המשפיע היחיד, אזי התשואה של תיק תמיד תהיה שווה לתשואת השוק מותאמת הביטא. כמובן שזה לא המקרה: התשואות משתנות בגלל מספר גורמים שאינם קשורים לסיכון השוק. מנהלי השקעות העוקבים אחר אסטרטגיה פעילה לוקחים על עצמם סיכונים אחרים כדי להשיג תשואות עודפות על ביצועי השוק. אסטרטגיות אקטיביות כוללות טקטיקות הממנפות את בחירת המניות, הסקטורים או המדינות, ניתוח יסודי, גודל מיקום וניתוח טכני.
מנהלים פעילים מחפשים אלפא, המדד לתשואה עודפת. בדוגמה של הדיאגרמה שלנו למעלה, אלפא היא כמות התשואה של תיק ההשקעות שאינה מוסברת על ידי בטא, המיוצגת כמרחק בין המפגש של צירי x ו-y לבין חיתוך ציר y, שיכול להיות חיובי או שלילי. בחיפוש אחר תשואות עודפות, מנהלים פעילים חושפים למשקיעים סיכון טואלפא, הסיכון שתוצאת ההימורים שלהם תתברר שלילית ולא חיובית. לדוגמה, מנהל קרן עשוי לחשוב שתחום האנרגיה ישיג ביצועים טובים יותר מ-S&P 500 ויגדיל את משקל התיק שלה במגזר זה. אם התפתחויות כלכליות בלתי צפויות יגרמו למניות האנרגיה לרדת בחדות, סביר להניח שהמנהל ישיג ביצועים נמוכים מהמדד, דוגמה לסיכון אלפא.
עלות הסיכון
ככלל, ככל שקרן פעילה ומנהליה יראו את עצמם מסוגלים לייצר אלפא, כך הם ייטו לגבות מהמשקיעים עמלות גבוהות יותר עבור חשיפה לאותן אסטרטגיות אלפא גבוהות יותר. עבור כלי פסיבי לחלוטין כמו מימון אינדקס וקרן נסחרת בבורסה (ETF), סביר להניח שתשלם 1 עד 10 נקודות בסיס (bps) בדמי ניהול שנתיים, בעוד שעבור קרן גידור בעלת אוקטן גבוה המשתמשת באסטרטגיות מסחר מורכבות הכרוכות בהתחייבויות הון גבוהות ועלויות העסקה, משקיע יצטרך לשלם 200 נקודות בסיס בעמלות שנתיות, בתוספת להחזיר 20% מהרווחים למנהל.
ההבדל בתמחור בין אסטרטגיות פסיביות לאקטיביות (סיכון אורבטא וסיכון אלפא בהתאמה) מעודד משקיעים רבים לנסות ולהפריד את הסיכונים הללו (למשל לשלם עמלות נמוכות יותר עבור סיכון הביטא שנטלו על עצמם ולרכז את החשיפות היקרות יותר שלהם להזדמנויות אלפא מוגדרות במיוחד). זה ידוע בפופולרי אלפא נייד, הרעיון שמרכיב האלפא של החזר כולל נפרד ממרכיב הבטא.
לדוגמה, מנהל קרן עשוי לטעון שיש לו אסטרטגיית רוטציה של מגזר אקטיבי לנצח את ה-S&P 500 ולהראות, כראיה, רקורד של הכאת המדד ב-1.5% על בסיס שנתי ממוצע. למשקיע, 1.5% מהתשואה העודפת היא שווי המנהל, האלפא, והמשקיע מוכן לשלם עמלות גבוהות יותר כדי להשיג אותה. לשאר התשואה הכוללת, מה ש-S&P 500 עצמו הרוויח, אין לטעון שום קשר ליכולת הייחודית של המנהל. אסטרטגיות אלפא ניידות משתמשות בנגזרות ובכלים אחרים כדי לחדד את האופן שבו הן משיגות ומשלמים עבור רכיבי אלפא וביטא של החשיפה שלהן.
