מהו שער חליפין צף?
מהו שער חליפין צף? שער חליפין צף הוא משטר שבו מחיר המטבע של מדינה נקבע על ידי שוק המט"ח בהתבסס על היצע וביקוש ביחס למטבעות אחרים. זאת בניגוד לשער חליפין קבוע, שבו הממשלה קובעת את השער באופן מלא או עיקרי.
מהו שער חליפין צף? – נקודות מרכזיות
איך עובד שער חליפין צף
מערכות שער חליפין צף פירושן שינויי מחירי מטבעות לטווח ארוך משקפים חוזק כלכלי יחסי והפרשי ריבית בין מדינות.
מהלכים קצרי טווח במטבע של שער חליפין צף משקפים ספקולציות, שמועות, אסונות והיצע וביקוש יומיומיים למטבע. אם ההיצע יעלה על הביקוש המטבע הזה יירד, ואם הביקוש יעלה על ההיצע המטבע הזה יעלה.
מהלכים קיצוניים לטווח קצר עלולים לגרום להתערבות של בנקים מרכזיים, אפילו בסביבת ריבית משתנה. בשל כך, בעוד שרוב המטבעות הגלובליים הגדולים נחשבים לצפים, בנקים מרכזיים וממשלות עלולים להתערב אם המטבע של מדינה הופך גבוה מדי או נמוך מדי.
מטבע גבוה מדי או נמוך מדי עלול להשפיע לרעה על כלכלת המדינה, להשפיע על המסחר ועל היכולת לשלם חובות. הממשלה או הבנק המרכזי ינסו ליישם צעדים כדי להעביר את המטבע שלהם למחיר נוח יותר.
שערי חליפין צפים לעומת שערי חליפין קבועים
ניתן לקבוע את מחירי המטבעות בשתי דרכים: ריבית משתנה או שער קבועה. כפי שצוין לעיל, הריבית הצפה נקבעת בדרך כלל על ידי השוק הפתוח באמצעות היצע וביקוש. לכן, אם הביקוש למטבע גבוה, הערך יעלה. אם הביקוש נמוך, זה יוריד את מחיר המטבע הזה.
שיעור קבוע או מוצמד נקבע על ידי הממשלה באמצעות הבנק המרכזי שלה. השער נקבע מול מטבע עולמי מרכזי אחר (כגון דולר אמריקאי, אירו או ין). כדי לשמור על שער החליפין שלה, הממשלה תקנה ותמכור את המטבע שלה מול המטבע שאליו היא קשורה. חלק מהמדינות שבוחרות את המטבעות שלהן לדולר ארה"ב כוללות את סין וסעודיה.
המטבעות של רוב הכלכלות הגדולות בעולם הורשו לצוף בחופשיות בעקבות קריסת מערכת ברטון וודס בין 1968 ל-1973.
היסטוריה של שערי חליפין צפים באמצעות הסכם ברטון וודס
ועידת ברטון וודס, שקבעה תקן זהב למטבעות, התקיימה ביולי 1944. בסך הכל נפגשו 44 מדינות, עם המשתתפים מוגבלים לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הוועידה הקימה את קרן המטבע הבינלאומית (IMF) ואת הבנק העולמי, והיא קבעה קווים מנחים למערכת שער חליפין קבוע. המערכת קבעה מחיר זהב של $35 לאונקיה, כאשר המדינות המשתתפות מצמידות את המטבע שלהן לדולר. הותרו התאמות של פלוס או מינוס אחוז אחד. הדולר האמריקאי הפך למטבע העתודה שבאמצעותו בנקים מרכזיים ביצעו התערבות כדי להתאים או לייצב את השערים.
הסדק הגדול הראשון במערכת הופיע ב-1967, עם ריצה על זהב והתקפה על הלירה הבריטית שהובילה לפיחות של 14.3%. הנשיא ריצ'רד ניקסון הוריד את ארצות הברית מתקן הזהב ב-1971.
עד סוף 1973, המערכת קרסה, והמטבעות המשתתפים הורשו לצוף בחופשיות.
ניסיון התערבות במטבע נכשל
במערכות שער חליפין צף, בנקים מרכזיים קונים או מוכרים את המטבעות המקומיים שלהם כדי להתאים את שער החליפין. זה יכול להיות מכוון לייצוב שוק תנודתי או השגת שינוי גדול בשער. קבוצות של בנקים מרכזיים, כמו אלה של מדינות ה-G-7 (קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, בריטניה וארצות הברית), פועלות לעתים קרובות יחד בהתערבויות מתואמות כדי להגביר את ההשפעה.
התערבות היא לרוב קצרת מועד ולא תמיד מצליחה. דוגמה בולטת להתערבות כושלת התרחשה ב-1992 כאשר איש הכספים ג'ורג' סורוספיר עמד בראש מתקפה על הלירה הבריטית. המטבע נכנס למנגנון שער המטבע האירופי (ERM) באוקטובר 1990; ה-ERM נועד להגביל את תנודתיות המטבעות כהובלה לאירו, שעדיין היה בשלבי תכנון. סורוס האמין שהלירה נכנסה בשיעור גבוה מדי, והוא ביצע מתקפה מרוכזת על המטבע. הבנק המרכזי של אנגליה נאלץ להוריד את ערכו של המטבע ולפרוש מה-ERM. ההתערבות הכושלת עלתה לאוצר בריטניה דיווח של 3.3 מיליארד ליש"ט. סורוס, לעומת זאת, הרוויח יותר ממיליארד דולר.
בנקים מרכזיים יכולים גם להתערב בעקיפין בשווקי המטבע על ידי העלאה או הורדת ריבית כדי להשפיע על זרימת כספי המשקיעים למדינה. מכיוון שהניסיונות לשלוט במחירים בטווחים הדוקים נכשלו היסטורית, מדינות רבות בוחרות להרחיק את המטבע שלהן, ולאחר מכן להשתמש בכלים כלכליים כדי לעזור לכוון אותו לכיוון זה או אחר אם הוא מתרחק מדי לנוחותם.
