מהי שיטת ההוצאה?
מהי שיטת ההוצאה? שיטת ההוצאה היא מערכת לחישוב התוצר המקומי הגולמי (תוצר) המשלבת צריכה, השקעות, הוצאות ממשלתיות ויצוא נטו. זוהי הדרך הנפוצה ביותר להעריך את התמ"ג. הוא אומר את כל מה שהמגזר הפרטי, כולל צרכנים וחברות פרטיות, וההוצאות הממשלתיות בגבולות מדינה מסוימת, חייבים לצרף את הערך הכולל של כל המוצרים והשירותים המוגמרים המיוצרים על פני פרק זמן מסוים. שיטה זו מייצרת תוצר נומינלי, אשר לאחר מכן יש להתאים לאינפלציה כדי להביא לתוצר הריאלי. ניתן להשוות את שיטת ההוצאה לגישת ההכנסה לתוצר מחושב.
מהי שיטת ההוצאה? – ניתן להשוות את שיטת ההוצאה לגישת ההכנסה לתוצר מחושב.
מהי שיטת ההוצאה? – נקודות מרכזיות
כיצד פועלת שיטת ההוצאות
הוצאה היא התייחסות להוצאות. בכלכלה, מונח נוסף להוצאות הצרכנים הוא ביקוש. סך ההוצאה, או הביקוש, במשק ידוע כביקוש מצרפי. זו הסיבה שנוסחת התמ"ג זהה למעשה לנוסחה לחישוב הביקוש המצרפי. בשל כך, התמ"ג המצרפי של הביקוש וההוצאות חייב לרדת או לעלות במקביל.
עם זאת, הדמיון הזה לא תמיד קיים מבחינה טכנית בעולם האמיתי – במיוחד כשמסתכלים על התמ"ג בטווח הארוך. הביקוש המצרפי לטווח הקצר מודד רק את התפוקה הכוללת עבור רמת מחירים נומינלית אחת, או ממוצע המחירים השוטפים על פני כל קשת הסחורות והשירותים המיוצרים במשק. הביקוש המצטבר שווה רק לתוצר בטווח הארוך לאחר התאמה לרמת המחירים.
שיטת ההוצאה היא הגישה הנפוצה ביותר להערכת התמ"ג, שהיא מדד לתפוקת המשק המופקת בגבולות המדינה ללא קשר למי שייך לאמצעי הייצור. התוצר לפי שיטה זו מחושב על ידי סיכום כל ההוצאות על סחורות ושירותים סופיים. ישנן ארבע הוצאות מצרפיות עיקריות שנכנסות לחישוב התמ"ג: צריכה של משקי בית, השקעות של עסקים, הוצאות ממשלתיות על סחורות ושירותים ויצוא נטו, השווים ליצוא בניכוי יבוא סחורות ושירותים.
הנוסחה לתמ"ג ההוצאות היא:
תוצר = C+I+G+(x – m) איפה: c = הוצאות צרכניות על סחורות ושירותים = הוצאות משקיעים על הון עסקי מוצרי סחורות = הוצאות ממשלתיות על סחורות ציבוריות ושירותים x = ייצוא + I + G + (X – M)\\ &\textbf{כאשר:}\\ &C = \text{הוצאות צרכנים על סחורות ושירותים}\\ &I = \text{הוצאה של משקיעים על מוצרי הון עסקיים}\\ &G = \text{הוצאה ממשלתית על מוצרים ושירותים ציבוריים}\\ &X = \text{יצוא}\\ &M = \text{ייבוא}\\ \end{aligned}GDP=C+I+G+(X−M) איפה: C = הוצאות צרכניות על סחורות ושירותים = הוצאות משקיעים על הון עסקי מוצרים = הוצאות ממשלתיות על סחורות ציבוריות ושירותים x = ייצוא = יבוא
מרכיבים עיקריים בשיטת ההוצאה
בארצות הברית, המרכיב הדומיננטי ביותר בחישובי התמ"ג בשיטת ההוצאה הוא הוצאות הצרכנים, המהווה את רוב התמ"ג של ארה"ב. הצריכה מחולקת בדרך כלל לרכישות של מוצרים בני קיימא (כגון מכוניות ומחשבים), מוצרים שאינם בני קיימא (כגון ביגוד ומזון) ושירותים.
המרכיב השני הוא הוצאות ממשלתיות, המייצגות הוצאות של רשויות מדינתיות, מקומיות ופדרליות על סחורות ושירותים ביטחוניים ולא ביטחוניים, כגון נשק, שירותי בריאות וחינוך.
השקעה עסקית היא אחד המרכיבים הפכפכים ביותר שנכנסים לחישוב התמ"ג. זה כולל הוצאות הון של חברות על נכסים עם אורך חיים שימושי של יותר משנה כל אחת, כגון נדל"ן, ציוד, מתקני ייצור ומפעלים.
המרכיב האחרון שנכלל בגישת ההוצאה הוא יצוא נטו, המייצג את השפעת סחר חוץ של סחורות ושירותים על המשק.
שיטת הוצאות מול שיטת הכנסה
גישת ההכנסה למדידת התוצר המקומי הגולמי מבוססת על המציאות החשבונאית שכל ההוצאות במשק צריכות להיות שווה לסך ההכנסה שנוצרת מייצור כל הסחורות והשירותים הכלכליים. היא גם מניחה שיש ארבעה גורמים עיקריים לייצור בכלכלה ושכל ההכנסות חייבות ללכת לאחד מארבעת המקורות הללו. לכן, על ידי חיבור של כל מקורות ההכנסה יחד, ניתן לבצע אומדן מהיר של הערך היצרני הכולל של הפעילות הכלכלית לאורך תקופה. לאחר מכן יש לבצע התאמות עבור מסים, פחת ותשלומי גורמים זרים.
ההבחנה העיקרית בין כל גישה היא נקודת המוצא שלה. גישת ההוצאות מתחילה בכסף שהוצא על סחורות ושירותים. לעומת זאת, גישת ההכנסה מתחילה בהכנסה שהתקבלה (שכר, דמי שכירות, ריבית, רווחים) מייצור סחורות ושירותים.
הגבלת מדידות התמ"ג
התמ"ג, שניתן לחישוב באמצעות שיטות רבות, כולל גישת ההוצאות, אמור למדוד את רמת החיים והבריאות הכלכלית של מדינה. מבקרים, כמו הכלכלן זוכה פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, מזהירים שאין לקחת את התמ"ג כאינדיקטור מקיף לרווחתה של חברה, מכיוון שהוא מתעלם מגורמים חשובים שעושים אנשים מאושרים.
לדוגמה, בעוד שהתמ"ג כולל הוצאה כספית של המגזר הפרטי והממשלתי, הוא אינו מתחשב באיזון בין עבודה לחיים או איכות היחסים הבין-אישיים במדינה מסוימת.
