מהו העשור האבוד?
מהו העשור האבוד? העשור האבוד משמש בדרך כלל לתיאור העשור של שנות ה-90 ביפן, תקופה של סטגנציה כלכלית שהפכה לאחד המשברים הכלכליים הארוכים ביותר בהיסטוריה המתועדת. עשורים מאוחרים יותר נכללים גם בהגדרות מסוימות, כאשר התקופה שבין 1991-2011 (או אפילו 1991-2021) מכונה לפעמים גם העשורים האבודים של יפן.
מהו העשור האבוד? – נקודות מרכזיות
הבנת העשור האבוד
העשור האבוד הוא מונח שנטבע בתחילה כדי להתייחס למשבר הכלכלי בן העשור ביפן במהלך שנות ה-90. כלכלת יפן עלתה בצורה מטאורית בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהיא הגיעה לשיא בשנות ה-80 עם התוצר הלאומי הגולמי לנפש (GNP) הגדול ביותר בעולם. הצמיחה בהובלת היצוא של יפן בתקופה זו משכה הון ועזרה להניע עודפי סחר עם ארה"ב.
כדי לסייע בקיזוז חוסר איזון סחר עולמי, יפן הצטרפה לכלכלות עולמיות גדולות אחרות בהסכם פלאזה בשנת 1985. בהתאם להסכם זה, יפן החלה בתקופה של מדיניות מוניטרית רופפת בסוף שנות ה-80. מדיניות מוניטרית רופפת זו הובילה להגברת הספקולציות ולעלייה בבורסה והערכות נדל"ן.
בתחילת שנות ה-90, כשהתברר שהבועה עומדת להתפוצץ, משרד הכספים היפני העלה את הריבית, ובסופו של דבר שוק המניות קרס והחל משבר חובות, שעצר את הצמיחה הכלכלית והוביל למה שמכונה כיום העשור האבוד. במהלך שנות ה-90, התוצר המקומי הגולמי (GDP) של יפן עמד בממוצע על 1.3%, נמוך משמעותית בהשוואה למדינות G-7 אחרות. החיסכון של משקי הבית גדל. אבל הגידול הזה לא תורגם לביקוש, וכתוצאה מכך אינפלציה לכלכלה.
העשורים האבודים
בעשור שלאחר מכן, צמיחת התמ"ג של יפן הייתה בממוצע רק 0.5% בשנה שכן צמיחה איטית מתמשכת נמשכה עד למשבר הפיננסי העולמי והמיתון הגדול. כתוצאה מכך, רבים מתייחסים לתקופה שבין 1991 ל-2010 כאל "הניקוד האבוד", או "הציון האבוד". איבד 20 שנה.
משנת 2011 עד 2019, התמ"ג של יפן צמח בממוצע של קצת פחות מ-1.0% בשנה, ו-2020 סימנה את תחילתו של מיתון עולמי חדש כאשר ממשלות סגרו את הפעילות הכלכלית בתגובה למגפת קוביד-19. ביחד השנים מ-1990 ועד היום מכונה לפעמים העשורים האבודים של יפן.
הכאב צפוי להימשך ביפן. על פי מחקר של הבנק הפדרלי של סנט לואיס, שיעורי הצמיחה האחרונים מרמזים שהתמ"ג של יפן יוכפל תוך 80 שנה כאשר בעבר הוא הוכפל כל 14 שנים.
מה גרם לעשור האבוד?
אמנם ישנה הסכמה מסוימת לגבי האירועים שהובילו וזירזו את העשור האבוד, אך הסיבות לצרות הכלכליות המתמשכות של יפן עדיין נמצאות במחלוקת. ברגע שהבועה התפוצצה והמיתון התרחש, מדוע הוא נמשך לעשור אבוד שלם? (או שניים? או שלושה?!) גורמים דמוגרפיים, כמו הזדקנות האוכלוסיה של יפן, והעלייה הגיאופוליטית של סין ושאר מתחרים במזרח אסיה עשויים להיות גורמים בסיסיים, לא כלכליים. חוקרים הפיקו מאמרים המתארים סיבות אפשריות לכך שהכלכלה היפנית שקעה בקיפאון ממושך.
כלכלנים קיינסיאנים הציעו כמה הסברים בצד הביקוש. פול קרוגמן סבר שיפן נתפסה במלכודת נזילות: צרכנים נאחזו בחסכונותיהם משום שחששו שהכלכלה עומדת להחמיר. מחקרים אחרים בנושא ניתחו את התפקיד שמשחק הפחתת עושר משקי הבית בגרימת המשבר הכלכלי. עשור, ספר משנת 2017, מאשים עקומת "חיסכון אנכי בהשקעות" בבעיות של יפן.
כלכלנים מוניטריסטים הצביעו במקום זאת על המדיניות המוניטרית של יפן לפני ובמהלך העשור האבוד כמגבילה מדי ולא מספיק מפרגנת כדי להתחיל מחדש את הצמיחה. מילטון פרידמן כתב, בהתייחס ליפן, כי "הדרך הבטוחה להתאוששות כלכלית בריאה היא להגביר את קצב הצמיחה המוניטרית לעבור מכסף צמוד לכסף קל יותר, לקצב צמיחה מוניטרית קרוב יותר לקצב הצמיחה המוניטרית. שנות ה-80 אבל בלי להגזים שוב. זה יקל על השגת רפורמות פיננסיות וכלכליות נחוצות".
למרות הניסיונות השונים הללו, ההשקפות הקיינסיאניות והמונטריסטיות על המצב הכלכלי המתרחב של יפן נופלות בדרך כלל. ממשלת יפן השתתפה בסבבים חוזרים ונשנים של הוצאות גירעונות תקציביים מסיביים (הפתרון של הקיינסיאני לשפל הכלכלי) ומדיניות מוניטרית מרחיבה (המרשם המוניטריסט) ללא הצלחה ניכרת. זה מצביע על כך שסביר להניח שההסברים או הפתרונות הקיינסיאניים והמונטריסטיים (או שניהם) טועים.
להיפך, לכלכלנים אוסטריים טענו שתקופה של קיפאון כלכלי ממושך אינה עומדת בסתירה למדיניות הכלכלית של יפן, שלאורך כל התקופה פעלה כדי לתמוך בחברות ומוסדות פיננסיים קיימים במקום לתת להם להיכשל ולאפשר ליזמים לארגן אותם מחדש לחברות ותעשיות חדשות. הם מצביעים על החילוץ הכלכלי והפיננסי החוזר ונשנה כגורם (ולא פתרון) לעשורים האבודים של יפן.
